המצב הכלכלי הקשה בארץ פגע בשנים האחרונות במשפחות רבות בישראל. אם בעבר יכלה משפחה שבה שני בני הזוג עובדים לכלכל ולפרנס את עצמם בכבוד, הרי שכיום הקיצוצים ויוקר המחיה הפכו משפחות רבות מהמעמד הבינוני ואפילו הגבוה לאנשים נזקקים, אשר הגיעו לפת לחם פשוטו כמשמעו, ואינם מצליחים לספק להם ולילדיהם את המינימום בכדי להתקיים ברווח.

ומה שאמור לגבי משפחות ממעמדות אלו מהווה קל וחומר לאנשים אשר היו נזקקים מאז ומתמיד וממילא הפך מצבם להיות קשה ביותר.

עמותת עזרה ומצווה החלה למעשה את דרכה כעזרה למקרים בודדים אך קשים. כשיו"ר העמותה המתפקד כאיש חינוך, ראה את מצוקתם של תלמידיו אשר הגיעו לביה"ס ללא ארוחת עשר. חוץ מהפגיעה הפיזית שהילד עובר, כאשר אין אוכל מזין בתיקו, ישנה גם הפגיעה האישית, הנפשית, והכנת תירוצים שונים לשאלה למה אין לך סנדביץ'? סיבות כמו שכחתי או אני לא רעב יכולות להיות טובות לתקופה קצרה אך לא לאורך זמן. העיניים העצובות והמבט המבויש, מלוות את הילד לכיוון חבריו לכיתה אשר מביאים סנדביץ' ומוסיפים לעיתים גם פרי או ירק לארוחתם.

ישנם ילדים, כמובן, שגם ארוחת צהריים אינה מחכה להם בבית.

כאיש פעלים הבין אריאל שחייב הוא לעשות מעשה ובעזרתו של שלומי חברו הטוב פעלו ביחד למען אותם ילדים, כאשר ריבוי המקרים מרחיב את מעגל הפונים בתחומים שונים.

בעקבות עזרה זו הוקמה העמותה כדי להקל מעט ולהוות קרש הצלה לאותן משפחות.

עמותת עזרה ומצווה נוסדה לעזור ולו במעט לאנשים מעוטי יכולת, ובמיוחד לתת לילדיהם, הדור הבא, להיות עצמאיים ולא נזקקים. ע"י נתינת מוצרים בסיסים כמו אוכל מזין, מוצרי צריכה, תיקים מסודרים עם ציוד הנדרש לביה"ס, בעתיד גם ביגוד מתאים וכדו', הכל, ע"מ לעזור בס"ד לילד ולמשפחתו להתפתח, להרים ראש וללמוד היטב, בתקוה לעתיד טוב יותר.

התסכולים גם ככה גדולים. כשיש הורים שאמורים להחליט בין טיפול בשן כואבת לילד או לשלם שכירות, משכנתא, חוב חשמל וכדו' עם כל ההשלכות שיש לכך, ברור שאין ראשם של ההורים פנוי למחשבות עתידיות, הרי צריך עכשיו...

רבים המקרים לצערנו, בהם אנו נתקלים במקרר ריק מאוכל, בתינוק ההולך לישון רעב או מתהלך רטוב כי ... אין כסף לטיטולים וצריכים לחסוך בין ההחתלות... ילדים ההולכים עם בגדים אשר אינם מחממים בחורף, שלא לדבר על מעילים שאין. ילדים ההולכים עם נעליים קרועות... מכנסיים קטנים... אין שמיכות מספיק... קררר בחורף... אין חימום... אין רהיטים.... ילדים שלא ראו ממתק זמן רב...

המושג פת לחם קיים היום במציאות, עוד הרבה מעבר למה שנראה וידוע. עד שלא ראינו בעצמנו לא האמנו שיש בימינו כאלו מקרים.

אנחנו שומעים הרבה דיבורים על המצב, העוני משפחות נזקקות... אבל עד שלא רואים פשוט קשה לדמיין.

הדו"חות על מצב העוני המתפרסמים מידי פעם מדווחים על מספר המשפחות והילדים הנמצאים במצבים קשים, קשה להבין את המצבים הקשים כאשר מדברים בצורה כוללנית, אך לכל אותם מספרים אשר מתפרסמים יש שמות משפחה ושמות פרטיים ההופכים את המצוקה למוחשית.

אנו לצערנו נתקלים במשפחות רבות אשר הינן חלק מאותן סטטיסטיקות ובצורה שבה אותם אנשים חיים, כאשר הסובלים העיקריים הינם הילדים.

איך אפשר להזמין חברים? איך אפשר להכין שעורים ברעש ובלאגן? איזו סיבה אתן מחר למה אין לי סנדביץ'? מה אגיד בקשר לספר שצריך לקנות? ועוד השאלות רבות... ואין מי שיענה!

נוסיף לכך הורים מכונסים בתוך עצמם עם הרגשה של אני לא עושה מספיק בשביל ילדיי, הרי שילד כזה מסתובב בהרגשה של אני לבד בתוך כל זה, איך אני יוצא מזה?? איך אנחנו כמשפחה מתמודדים??? מה קודם???

כל הוצאה בסופו של דבר סובבת סביב הילדים, גם החשמל, גם השכירות, גם הריהוט, וכמובן האוכל. מה עושים??? על איזו הוצאה מוותרים אם אפשר בכלל???

מקרים כאלו יש במשפחות ששני בני הזוג עובדים. מה קורה במצב שאחד מהם אינו יכול לעבוד מכל סיבה שהיא???

כשראינו במו עינינו, את המבט המתחנן לעזרה, את העיניים הדומעות של האם, את המבט העצוב של הילדים והכרת הטובה של אבי המשפחה הזדעזענו, לא יכולנו שלא לעשות את הדבר המובן מאליו שיהודי חייב בו, לנסות ולסייע.

אי אפשר היה לעמוד מנגד!!! צריכים וחייבים לעזור!!!

הילדים לא אמורים לשאת בעול הדאגות של המבוגרים, ראשם צריך להיות פנוי לציונים טובים, להשגים ומצוינות כל אחד ברמתו הוא, להתערות חברתית ולא להיות בשולי החברה שם הרבה נשארו כי לא היה מי שיושיט להם יד להוציאם.

צריך לעזור לילדים אלו לישר את הגב, להרים את הראש, להצית עיניים כבויות, ולראות שיש תקווה בס"ד.

כאשר ההורים משוחררים מעט מעול הפרנסה ומהדאגה ללחם ולחלב, ראשם פנוי יותר לדאוג לילדיהם ולעצמם בצורה שרק הם יכולים לעשות. אהבה, תשומת לב, עזרה הדדית, שמחה ודאגה לעתיד בצורה חיובית ובונה.